אודות

   בית גבריאל בכנרת הוקם בשנת 1994 על ידי הגברת גיטה שרובר ז"ל  בשיתוף עם זאב (ולוולה) שור, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, לזכר בנה האהוב גבריאל. הבסיס לבניית הבית ותכנונו היה החזון להקמת בית תרבות ומרכז חיי רוח וחברה לתושבי האזור ולכל שוחרי התרבות, היצירה והאמנות הבאים בשעריו.

בבית גבריאל אולמות קולנוע ותיאטרון, ספרייה, גלריה לתערוכות, מרכז צעירים, אמפי דשא להופעות ענק באוויר הפתוח , חדר השלום בו אושררו הסכמי השלום בין ישראל לירדן לאחר שנחתמו בערבה.        

                        

סיפור הקמת בית גבריאל בכנרת על-פי זאב ולוולה שור, מי שהיה ראש המועצה האזורית עמק הירדן באותה תקופה.ולוולה כלל לא הכיר את הגברת גיטה שרובר.

יום אחד הוא מקבל טלפון מאיש משרד החוץ מר יהודה גולן, אז ראש הטקס במשרד החוץ ובעברו שגריר ביוון ובסקנדיביה. מר גולן היה גם יו”ר אגוד אכסניות הנוער ואילו ולוולה חבר בהנהלה.
יהודה מספר לולוולה את סיפורה של גיטה שרובר, על רצונה להקים בית-חייל ע”ש גבריאל בנה. הוא מציע לולוולה להראות לה את אכסניית “כרי-דשא”, בתקווה שתתחבר למקום.
חשוב לציין כי גב’ שרובר רצתה להקים את הבית ע”ש בנה דווקא בירושלים. היא אף לקחה את האדריכל המתכנן אולריך פלסנר, הכינה איתו תוכניות ובאה לפגישה עם ראש העיר מר טדי קולק. קולק אכן אהב את התוכניות, אך עמד על כך שלעירייה תיהיה 51% שליטה ולשרובר 49%. גיטה לא הסכימה, אמרה שלום לירושלים, והודיעה שתקים את הבית במקום אחר.

 

את הגב’ שרובר והפמליה בעת ביקורם ב”כרי דשא” קיבל דן דגן, מי שהיה גזבר המועצה. הוא התנצל על העדרותו של ולוולה וניסה לעניין אותה ביפי המקום. גיטה לא אהבה את המקום וחזרה לירושלים…. הטלפון לא איחר לצלצל בביתה ונמסר לה כי ראש המועצה האזורית עמק הירדן מבקש לבוא אליה לירושלים ולהציע לה שטחים נוספים סביב לכנרת.

בפגישה בביתה נכחו מר ראובן חזק וגב’ רינה זמיר מאנשי ציוותה ומש, העוזר האישי. לשאלת הגברת שרובר: “…מה יש לך להציע?….” השיב ולוולה: “…יש לי שטח מצוין ממש על שפת הכנרת והרעיון שלי הוא להקים עליו מרכז תרבות, אמנות וחברה גדול, לרווחת תושבי עמק הירדן והאזור כולו…” .
גב’ רינה זמיר השיבה מיד:”… אין לנו כסף למשהו גדול….”, השיב לה שור: “… כשאין לי הרבה כסף, אני בונה בשלבים…”, השיבה זמיר:”…ע”פ הבנתי אין תכנון או בנייה בשלבים….”, ולוולה ממשיך: “…את עמק הירדן אנחנו בונים בשלבים, ואתם מוזמנים לבוא ולהתרשם…”. האווירה בשיחה לא בישרה נכונות וולוולה קם ועמד לעזוב.
גב’ שרובר עצרה בעדו: “… ש ב ! (אמרה בתוקף), דווקא מוצאת-חן בעייני הגישה שלך, שאין כסף – בונים בשלבים, גם את המדינה בנו בשלבים….”.
ולוולה: “… איך לקרוא לך?…”
גב’ שרובר: “… ג י ט ה ! “
“תשמעי לי גיטה”, אומר ולוולה, “אם תבואי לראות את השטח שאני מציע לך, לא תתחרטי ותבחרי בו לבטח”. זמיר וחזק קפצו והתריסו: “כבר היינו בעמק!”, ואילו גיטה המשיכה בשלה והודיעה: “…אנחנו מגיעים לעמק! מתי לבוא ולוולה?…”
ולוולה:  מ ח ר !
ולוולה מבקש רשות להתקשר מהטלפון, מדבר עם מיכל מזכירתו ומודיע לה לבטל למחר את כל הפגישות להערך לקבלתה של גיטה שרובר.

 

גיטה מאזינה לשיחה, מחייכת, מסתכלת על אנשי צוותה וקובעת: “… ככה עובדים! אתם רואים!…”.
וכך למחרת, בליווי מש העוזר וניסן הנהג, מגיעה גיטה שרובר לבניין המועצה ויוצאת עם ולוולה לסיור הכרות עם עמק הירדן (ויש מה ליראות בעמק…) – לקראת סוף הסיור, כאשר כולם כבר סקרנים להבין – היכן ה”מקום” שולוולה מציע, הם נכנסים לרחבת הדשא במגרש הכדורגל שעל שפת הכנרת בצמח. “… זה המקום גיטה!…” אומר ולוולה בחגיגיות.
גיטה הייתה מופתעת, השקיפה לכנרת, פסעה לבדה לכיוון החוף, בכתה מהתרגשות, וכאשר התעשתה, ניגשה לולוולה חיבקה ונישקה אותו בהתרגשות: “… ולוולה, אני אוהבת אותך! כאן אני בונה את בית גבריאל !…”
ולוולה: “…אבל גיטה, אנחנו מדברים על מרכז תרבות!…”
גיטה: “… כן, זה יהיה מרכז תרבות!…”
בארוחת הצהריים החגיגית במסעדת הדגים בעין-גב, מצב הרוח מרומם, אבל מלו, הכלב של גיטה, לא אוכל דגים. אצו רצו המלצרים והביאו לו גבינה לבנה של תנובה. מלו מריח ומתרחק… לשאלה מה קורה? נאמר בפשטות: “… הוא אוכל רק גבינה שוויצרית…” לבסוף הסתפק מלו בכוס קולה….

אחרי שובה לירושלים, התקשרה גיטה נרגשת לולוולה וסיפרה כי כבר הודיעה למתכננים להתחיל בהכנת התוכניות למרכז התרבות: “בית גבריאל בכנרת”.

הפגישה הבאה בירושלים הייתה לצורך הכנת הפרוגרמה כאשר גיטה עם האדריכל אולריך פלסנר וצוותו מצד אחד, וולוולה וצוות נרחב מהמועצה מהצד השני.
במהרה הגיעה הפרוגרמה לאישור מליאת המועצה האזורית עמק הירדן – וזכתה לרוב מוחלט!
וכל השאר יסופר בעצם הקמת הבית…

   

אבן הפינה ל”בית גבריאל” הונחה במרס 1990.
הבית נועד לשמש מקום מפגש ומרכז לחיי רוח וחברה לתושבי האזור ולכל שוחרי התרבות, היצירה והאמנות. מאפיינת אותו אווירה מיוחדת של פתיחות ויצירה. יופיו של הבית, מיקומו המיוחד על חוף הכינרת, הגן והטיילת המרהיבה לשפת האגם, מרכיבים כולם את האתר הייחודי המושך אליו מדי חודש אלפי מבקרים.

הבית בנוי כמכלול, כמקבץ של יחידות לאורכו של מסלול הולכי-רגל.ספונים בו תחת גג אחד בית קולנוע, אולם תיאטרון, אולם תצוגה ותערוכות, חדרי דיונים, חצרות גן ומראות נוף הנצפים לפתע מפינות שונות בבניין. כל אלה סובבים כיכר מרכזית, שבה נמצאים אזור ההמתנה, חדר אוכל, מועדון, בית קפה ומרפסת ה”יער הקסום”, ממנה נשקף הנוף המופלא של אגם הכנרת, הגליל והרי הגולן. מאז חנוכתו התקיימו בבית גבריאל מספר רב של כנסים, סמינרים וסימפוזיונים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים. במתחמים השונים מוצגות תערוכות ציור, פיסול, צילום ואמנות, ואולמות התיאטרון, הקולנוע והאמפיתיאטרון מארחים עשרות מופעי שירה, מוסיקה, דרמה ומחול.

היער הקסום

בית הקפה והמרפסת, דמויית היער הקסום, הם בבחינת גולת הכותרת של המקום: הם בנויים מעמודים דקים בעלי חיזוקים מעוצבים כצורות אורגניות המרמזות על עצים וענפים. החלל מתעורר לחיים כאשר המבקר בו מופיע ונעלם חליפות, והפרספקטיבה של המראה מוגדרת על-ידי העמודים דמויי העצים – הקרובים או הרחוקים. “היער הקסום” הוא מבנה המשרת באורח פיוטי את אופיו של הבית .

 

חנוכת הבית (מאי 1993)

מפגש היסטורי:

ב-26 באוקטובר 1994 נחתם בערבה הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן. כחודש לאחר מכן, ב-10 בנובמבר 1994, כצעד המשך לאותו אירוע היסטורי, אושרר החוזה במעמד המלך חוסיין וראש הממשלה יצחק רבין, זכרם לברכה, ואישים רבים, שהתכנסו לרגל האירוע בבית גבריאל. הדיונים נערכו ב”חדרי השלום” ובאולם הדיונים וטקס החתימה עצמו התקיים על שפת הכנרת.

“פרס גבריאל לשלום”

בשנת 1995 החליטה קרן גבריאל שרובר להעניק את “פרס גבריאל לשלום”. בשנה זו הוא ניתן למר אליקים רובינשטיין, מי שהיה ראש משלחת ישראל לשיחות השלום עם ירדן ולד”ר פאיז א. טראונה, שהיה ראש משלחת ירדן לשיחות השלום עם ישראל. בשנת 1996 הוענק “פרס גבריאל לשלום” לשלושה מזכירי-מדינה אמריקאים על תרומתם לתהליך השלום עם ירדן וכהכרת תודה לארה”ב על חלקה בתהליך כולו. שלושת מקבלי הפרס היו: ג’ורג’ שולץ, וורן כריסטופר וג’יימס בייקר.

גיטה שרובר

גיטה שרובר נולדה ב-8 באוגוסט 1917 בריגה, לטביה, כבתם השנייה של בטי וליאופולד בלסון. אחיה, פימה, נולד בשנת 1914.

ילדות, נעורים ונדודים

ליאופולד בלסון, יליד סט. פטרסבורג, היה סוחר מצליח בנסורת-עץ. גיטה נולדה כשישב בכלא הרוסי, בעוון היותו בורגני, והוא ראה אותה לראשונה רק כששוחרר ב-1920. בתחילת 1921 עברה משפחת בלסון לברלין ולגיטה ופימה היתה ילדות מאושרת בחיק משפחה שעסקיה צלחו. המשבר הכלכלי שפרץ בארה”ב בשנת 1929, ואשר גרר אחריו משבר כלכלי עולמי, לא פסח על הרפובליקה של ויימר והיה אחת הסיבות לעלייתו של היטלר לשלטון ב-1933.
בראשית שנות השלושים הצטרפו האח והאחות לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית “הבונים”, כשמטר

תם לעלות לארץ ישראל (פלשתינה). הוריהם התנגדו לתנועה הציונית וראו בהיטלר “תופעה חולפת” בהיסטוריה הגרמנית. בשנת 1933 נבחר היטלר לקאנצלר גרמניה, האנטישמיות הפכה למדיניות רשמית, נחקקו החוקים המגבילים הראשונים נגד היהודים ומשפחתה של גיטה התפצלה: ההורים חזרו לריגה ונרצחו כשהנאצים כבשו את העיר ב-1941; פימה היגר לפלשתינה וגיטה, שעדיין לא מלאו לה 16, יצאה להכשרה חקלאית בדנמרק, כשהיא מלווה על-ידי ג’ורג’ פאפה, חברה לתנועה ואהוב נעוריה, שלימים היה לבעלה. גיטה וג’ורג’ עבדו בחוות חליבה כהכנה לחיי קיבוץ.

העלייה לארץ

בשנת 1934 השתתפו שניהם בקונגרס של יהודים צעירים ציוניים שהתקיים בשוויצריה והצטרפו לקבוצת חלוצים שעלתה לפלשתינה
ב-1935. הקבוצה התיישבה בקיבוץ “שער הנגב”. אותה שנה נישאו גיטה וג’ורג’, וזמן לא רב לאחר נישואיהם עברו לתל-אביב.

מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה:

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1943, התנדבה גיטה לצבא
הבריטי והצטרפה לכוח העזר של הנשים בחיל האוויר המלכותי (WAAF).
היא למדה אנגלית, הוצבה במצרים ושרתה במטה חיל-האוויר המלכותי, תחילה בקהיר ואחר כך באלכסנדריה. לאחר שהשתחררה שבה לתל-אביב. ב-8 באוגוסט 1945 ילדה את בנה גבריאל. זמן קצר לאחר מכן עברה משפחת פאפה לירושלים.
בשנים 1945-1949 היו גיטה וג’ורג’ פאפה פעילים במאבק להקמת המדינה ועבדו עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיתה למעשה “ממשלת צללים” של היישוב היהודי. דירתם הקטנה ברחוב עזה בירושלים הייתה, עד להקמת המדינה, אחד ממרכזי הפעילות האנטי-בריטית. לימים הפכה המחלקה המדינית לאחד מאגפי משרד החוץ.
גיטה וג’ורג’ התגרשו בשנת 1949. לאחר שנפרדו ולצד גידול בנה, הקימה גיטה עסק פרטי. ולטר איתן, מנכ”ל משרד החוץ, שכר את שירותיה ותפקידה היה ללוות אישים חשובים בעת ביקורם בארץ. בתחילת שנות החמישים, עם גלי העלייה הגדולים מצפון-אפריקה והקמת המעברות, התנדבה לפעול למען רווחתם של יושבי מעברת תלפיות בירושלים.

גיטה ומיילס

 בחודש פברואר 1954 התבקשה על-ידי ולטר איתן ללוות את מיילס שרובר, איל-פלדה עשיר מוונצואלה, שהגיע לביקור בישראל. שנה לאחר מכן, ב-1955, היה מיילס לבעלה השני של גיטה ולאב המאמץ הרשמי של בנה גבריאל, שנשא מאז את שם משפחתו. זמן קצר לאחר הנישואים יצאה המשפחה לקראקס וגרה בבית שרכש מיילס שרובר במיוחד עבור גיטה וגבריאל ברובע SEBUCAN, הרובע היוקרתי ביותר בקראקס. בשנת 1958 חזרה המשפחה לירושלים והתיישבה בביתה החדש – “וילה שרובר”, בשכונת טלביה בירושלים. הווילה תוכננה על-ידי אדריכל ידוע מוונצואלה – .Moises Benacerraf
מאז נישואיה למיילס שרובר חדלה גיטה לעבוד לפרנסתה וניהלה את בית המשפחה, שהיה למקום מפגש חשוב ובו התארחו מדינאים, דיפלומטים, אנשי עסקים, אנשי רוח, סופרים, אמנים ומוסיקאים כליאונרד ברנשטיין וארתור רובינשטיין.
כבר בביקורו הראשון בירושלים, בשנת 1954, חש מיילס שרובר שחסר לעיר בניין תיאטרון מרכזי. ארבע שנים לאחר מכן החלו המגעים הראשונים למימוש התוכנית ובניין התיאטרון נחנך בשנת 1971. גיטה היתה מעורבת, לצד בעלה, בכל שלבי ופרטי הקמתו של תיאטרון ירושלים.

אלמנות, שכול והנצחה

לאחר מות בעלה בשנת 1976 המשיכה גיטה שרובר לנהל את “וילה שרובר” ולקיים בה מפגשים של שועי-עולם. לימים מכרה את הווילה הגדולה, ובמקום הבריכה שבגן בנתה – בתכנונו של האדריכל דוד רזניק – וילה קטנה יותר, שגם בה המשיכה לארח בנדיבות גדולה ראשי ממשלה, אנשי צבא בכירים, דיפלומטים מארצות העולם, שופטים, אמנים ואינטלקטואלים אחרים.
לאחר מות בנה, בשנת 1988, הופנו כל מעייניה והונה של גיטה שרובר להנצחת שמו. היא הקימה את הקרן על-שם גבריאל שרובר, שבכספיה נתמכו מפעלים ונבנו בניינים לטובת הציבור. היא פיקחה בעיניה הקפדניות על שלבי התכנון של כל פרוייקט והיתה מעורבת בכל פרטי הבנייה והניהול.

גיטה שרובר נפטרה ביום כ”ב בסיון תשס”ד (11.6.2004).

 

                       

גבריאל שרובר

גבריאל שרובר נולד בתל-אביב ב-1945. חודשים ספורים לאחר לידתו עברה משפחת פאפה – ג’ורג’, גיטה וגבריאל – לירושלים. בשנת 1949 התגרשו הוריו של גבריאל ושנות ילדותו עברו עליו אצל אמו, שגידלה אותו לבדה. בשנת 1955 נישאה אמו שנית למיילס שרובר, איש עסקים עתיר נכסים מוונצואלה.

מיילס שרובר נקשר אל גבריאל בקשר עמוק, אימץ אותו באופן רשמי לבן וגבי נשא את שם משפחתו. זמן קצר לאחר הנישואים יצאה משפחת שרובר לקראקס, ונצואלה, שם, ביוזמתו של מיילס שרובר, נשלח גבי ללמוד בבית הספר האמריקאי היוקרתי Campo Allegre, שבו למדו בעיקר בני דיפלומטים ואנשי עסקים, רובם אמריקאים. כשסיים את בית הספר היסודי, בשנת 1958, חזרה המשפחה לירושלים, לבית שנבנה במיוחד עבורה בשכונת טלביה. ב-1960 נשלח גבי ללמוד בבית הספר התיכון היוקרתי Le Rosey בעיר רול שבשוויצריה ממנו עבר לבית הספר הבינלאומי בז’נווה אותו סיים בשנת 1964. עם תום הלימודים ולמרות שסיים בהצטיינות ועמד בבחינות הכניסה לאוניברסיטאות הבריטיות אוקספורד וקיימברידג’ החליט גבי לשוב לישראל ולהתגייס לצבא.

באוגוסט 1964 התגייס גבי לצה”ל. הוא התכוון לשרת במסלול פיקודי ויועד לקורס מפקדי כתות במסגרת הנח”ל. ערב היציאה לבית הספר למכ”ים בשבטה לקה מיילס שרובר בהתקף לב קשה והרופאים היו מודאגים מאד ממצבו ומיכולתו להתגבר עליו. בלב שבור נאלץ גבי לעזוב את הפלוגה ונשאר בירושלים לתמוך באביו החולה. בתקופה זו עבר קורס מש”קי מודיעין בהצלחה, שירת כמש”ק מודיעין בקו העירוני בירושלים והיה אחראי על עבודת המודיעין בעמדות הקו ובהר הצופים. הוא הצטיין בתפקידו ומפקד החטיבה דאז, אל”מ אביב ברזילי ז”ל, המליץ לשלוח אותו לקורס קצינים. גבי יצא לקורס קציני מודיעין, סיים אותו בהצלחה יתירה והוצב לשרת במנגנון שביתת הנשק ישראל-סוריה בטבריה.

במהלך שירותו ביחידה פרצה מלחמת ששת הימים וגבי הצטרף לכוחות שעלו לכבוש את רמת הגולן. עם תום המלחמה החליט להאריך את שירותו בצה”ל. הוא הוצב בקוניטרה כקצין קישור לאו”ם ועשה עבודה חשובה תוך סיכון עצמי רב. גבי השתחרר מצה”ל באוקטובר 1967 ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1971 סיים את לימודי המשפטים ועבר לניו-יורק שם עבד כשנתיים בבנק הפועלים. ב-1973 נסע לפונטנבלו, צרפת, ללמוד כלכלה ועסקים ב-Insead, בית הספר המוביל באירופה למינהל עסקים. עם סיום הלימודים, ב-1974, חזר לוונצואלה, לקראקס, וקיבל על עצמו אחריות ניהולית למפעלי הפלדה של משפחתו.

בשנת 1976 נפטר מיילס שרובר וגבי קיבל על עצמו אחריות מוחלטת לעסקי המשפחה בוונצואלה. בו בזמן היה גם יועץ לענייני אמריקה הלטינית בבנק הפועלים בניו-יורק. גבי ניסה כוחו בעסקים גם בישראל. לאחר מכן פנה לעסקים עצמאיים בתחום ההשקעות בבורסה של ניו-יורק ובמקביל המשיך לנהל את עסקי משפחתו בוונצואלה תוך שהוא מחלק את זמנו בין ונצואלה, ארה”ב וישראל.

גבריאל (גבי) שרובר נפטר ב-24 ביולי 1988 בירושלים והוא בן 43.